מאמרים

מישאל דגן / פוסט מחוייך על האינפלציה בעולם הריצה

ענף הריצה בישראל נהנה לאחרונה מאינפלציה חיובית, אלפים מן השורה מצטרפים למעגל הריצה, נדבקים בחיידק אם תרצו. הזמינות הקלות והכיף, יש לומר, של החוויה בהשתתפות במירוץ זה או אחר, יש בהם את התמהיל המדויק למתכון ההתמכרות. יעד "נחמד" שהצבנו לעצמנו ייכבש במהרה ובבוקר שלמחרת כבר יוצב היעד הבא, כמובן ארוך ומאתגר יותר, והסוף ברוב המקרים, לא קיים. אי שם לקראת סוף ספטמבר בואכה "אחרי החגים", אני מתחיל לזהות אותם בהמוניהם:

אזניות דיג'יי. סמארטפון שמחובר לזרוע במנשא שקיבל מתנה ברמי לוי על קניית 2 עופות קפואים. נעלי "עביבס" מהחוג לכדורגל של הילד. מגיני ברכיים, כאלו עם כרית מלפנים, אלו מהכדורעף. והחולצה כמובן, של המרוץ משנה שעברה, מגוהצת למשעי על סימני הקפלים שבה, "בטח, זו מסורת אצלי, כל שנה משתתף, אבל רק בעממי".

"השנה ארגנו לנו קבוצה מהעבודה. אנחנו מתאמנים כבר שבוע למרוץ, מעלים נפח בכל שבוע, סה"כ יש עוד שבוע ואנחנו מוכנים". קו זינוק, תמונה אחת עם החבר'ה תוך הנפת אגודל כבר עלתה לפייס, ישירות לאלבום בשם "לרוץ מהר לפני שיגמר", "אני רץ", או פשוט "תמונות ריצה וזה".

השנה הוא עומד לשבור את השיא האישי שלו. הוא כבר יודע את זה כיוון שהוריד לסמארטפון את האפליקציה המכתיבה לו בדיוק את הקצב לחציית קו הסיום באופן מהיר יותר מהשנה שעברה. הוא סיכם סופית עם הפרטנרית שלו לריצה שהוא יכתיב לה קצב עד חצי הדרך "ואחר כך אני אפתח". 100 מטר לסיום, מוריד קצב ומחכה לרגע שהשער יהיה פנוי לתמונת יחיד, ו"מביא אותה בספרינט של החיים שלי". הוא מודה אחר כך בתקשורת (ווטסאפ של הקבוצה) שיכול היה להגביר כבר בהתחלה, אבל מילה שלו זו מילה, הבטיח לפרטנרית שיכתיב לה קצב עד החצי, וקיים.

כבר הודיע לבוס שביום ראשון הוא לא מגיע לעבודה. "הזמנתי תור ל11:00, חייב עיסוי לשרירים, אני גמור. מה זאת אומרת ממה? מהמרוץ! שכחת בוס?". "אה, ושומע? כבר תרשום לעצמך שבספטמבר הבא אני במרתון ברלין".

בואו ניקח את התחביב הנהדר הזה, את הפשטות שבו, את הסיפוק המיידי הנפלט ממנו, את תוצריו הבריאותיים והשפעותיו הבלתי נגמרות, אבל ננסה להישאר שפויים. רצים ושפויים.