מאמרים

מישאל דגן / מאמנים ומתאמנים - דינמיקה של קביעת יעדים

מילים אלו יוצאות מנקודת הנחה שהמתאמנים שלנו מונעים מתוך מטרה אחת: שימור הבריאות תוך שיפור הישגים אישיים בריצה, ואנו צריכים לזכור ולשמור כל הזמן שאין מדובר בספורטאים מן המניין.

המניעים של ספורטאי מקצועי בנוסף על תחושת ההצלחה והמסוגלות ברוב המקרים היא לנצח את התחרות, להשיג קריטריון, מדליה, הוכחה, יוקרה וכו', כחלק מהמקצוע שלו. המניעים של הרץ החובב/הסמי מקצועי הם אחרים ושונים.

כל אחד מאתנו מכיר את האופוריה והסיפוק בדקות שלאחר חציית קו הסיום בתוצאה טובה מזו של השנה שעברה, את העמידה ביעד שהוצב על ידי המאמן, את הדחף לעדכן מייד את הסובבים ולבדוק במחשבוני הריצה מחדש את הפוטנציאל. אני קורא לזה "הגאווה העצמית הבריאה".

הספורטאים שלנו, כמו גם אנחנו, ניזונים וממשיכים להתמיד בספורט כתוצאה מתחושת ההצלחה המתבטאת בדרך כלל בשבירת שיא אישי למרחק מסוים ביחס ליכולת האישית של כל אחד ואחד כמובן.

דברים אלו לא מובאים מתוך ספרי פסיכולוגיה או מקורות מדעיים מוסמכים אלא מניסיון של אימון מאות רצים ליעדים אישיים. ניסוי וטעייה אם תרצו. הדרך שלי להביא את מתאמני להישגים, היא במכוון ובמודע בדרך שכביכול אינה מקובלת ותואמת את ההיגיון.

אנחנו מכירים את המתאמנים שלנו ומסתכלים להם בלבן של העיניים פעמיים-שלוש בשבוע, עוקבים אחר הקצבים שלהם בתכניות ובאימונים. אנחנו יודעים בוודאות לומר מהו "קצה גבול היכולת" עבור אותו רץ בהתאם לנתונים. זה המקצוע שלנו.

כשרץ שואל אותי "לכמה לכוון?" אני לעולם לא אתן לו את התשובה ובה התוצאה שאני באמת חושב ויודע שהוא מסוגל להגיע אליה. אני תמיד אתן לו תשובה ריאלית, ברת השגה עבורו, אך איטית יותר מהיכולת האמיתית שלו, מ"הקצה".

הסיבה היא פשוטה. ההבדל בין לעמוד ביעד שהמאמן הציב לך לבין לא לעמוד בו הוא הבדל קטן, אך תהומי. אם סיימת את המרוץ בתוצאה איטית יותר אפילו ב10 שניות מהיעד שהוצב לך אתה במקום אחר לגמרי. תחושת כישלון, אי עמידה ביעד, אכזבת המאמן, והתסכול השקט מפרצופי הסובבים אותך שידעו לאן אתה מכוון ולא הגעת לשם. מעבר לסיבה המקצועית, שוודאי אומרת שעדיף לכוון מעט נמוך ו"להגביר" אם אפשר, כשמדובר ברץ חובב הפן המנטאלי תופס מקום חשוב יותר.

ואולי הוא לא ישבור את שיאו האישי כי אמרת לו לרוץ לאט יותר??! אז מה. הוא מסיים בתחושה טובה, פיזית ומנטאלית. חווה חוויית ריצה חיובית ולא "מתרסק בשליש האחרון" וגם יודע בוודאות שבפעם הבאה הוא מסוגל ליותר, כי לא השתמש היום בכל התחמושת. בנוסף, הוא עמד ביעד שהצבת לו, שפעמים רבות משמעותי הרבה יותר עבורו. הוא בראש מורם ומוכן לאתגר הבא.

(שחצנות בשלוש שורות): רבים וטובים יוכלו להתווכח איתי על הגישה, אך עם עובדות קשה להתווכח. מוזמנים לבחון מול הספורטאים שלי את תוצאות המרתון או חצי המרתון ש"חזיתי" להם אל מול התוצאות שהשיגו בפועל, ולהבין את תחושת ההישג שלי ושלהם.

לסיכום,

ברגע שהצבת כמאמן רף בר השגה וריאלי, הספורטאי שלך מרוויח פעמיים:

א. שבר את השיא האישי שלו

ב. ניפץ את האמ-אמא של היעד שהמאמן הציב לו, שאין תחושה נפלאה מזו.

נכון, אתה המאמן, ויצאת קצת "קטן אמונה". אולי הספורטאי שלך לאחר קו הסיום יבוא אליך מחויך מפה לאוזן אבל עם אצבע משולשת, "הוכחתי לך, הראיתי לך מה זה". אבל היי, הוא העיקר פה. הוא שבר את השיא האישי והרבה יותר מכך, הוא מלא בסיפוק ותחושת הצלחה, הוא רץ לספר לחבר'ה, הוא גאה בעצמו. ומתחת לשפם, גם אתה בו.