מאמרים

מישאל דגן / סודות מחדר המיטות 2014

בסוף השבוע האחרון קיימנו "מחנה אימונים" לקראת מרתון טבריה 2015, נטלו בו חלק כ30 רצים שלנו. כולל אימוני בוקר וערב בעומס גבוה, לא חסכנו בקילומטרים ובמהירויות.

גולת הכותרת מבחינתי כמאמן הייתה הריצה הארוכה המסיימת את המחנה, לאחר העומס כאמור, שאורכה 30 ק"מ, ומטרתה היא לאפשר לרץ להתמודד עם תחושת המאמץ בקצב גבוה גם לאחר עייפות מצטברת המדמה את ההתמודדות בסיום המרתון.
כשישבתי ותכננתי את מחנה האימונים, כתבתי לעצמי שאני רוצה שירוצו את ריצת ה30 "בקצב מרתון", שאותו כל אחד כבר אמור לדעת בשלב זה.
מיותר לציין שאם בתכניות האישיות של הרצים הייתי חושף מראש "30 ק"מ בקצב מרתון", הרצים היו נרתעים, מהססים, נכנסים למשא ומתן, מפתחים דלקות בקרום החשק ונזהרים מלפתח ציפיות מראש. מי שעשה מרתון או שניים בחייו יודע שצמד המילים "קצב מרתון" גורם להרטבת לילה, הזיות ופרקינסון למתקדמים.

החלטתי לנקוט בשיטה אחרת. בחרתי נקודת ביניים על המסלול וחילקתי את האימון מראש ל3 מקטעים של 10 ק"מ, כאשר כל מקטע מתבצע לכיון שונה ואורכו 5 ק"מ לכל כיוון ומסתיים תמיד בנקודת הביניים (מעיין כוכב). נתתי הנחיות בוקר לרצים:
"מקטע ראשון על קצב X מקטע שני על קצב Y ומקטע שלישי מתחיל על קצב Y ומתפתח לפי ההרגשה האישית". שפה משותפת ביני לבין הרצים שבעזרתה כל רץ יודע לגזור את הקצב האישי שלו. אף אחד לא הרים גבה, שכן זה נשמע סביר ומזמין. מחולק למקטעים. נוף משתנה. ידידותי למשתמש.

הפלא ופלא! בסיום הריצה אני מקבל את משובי הריצה מתוך השעונים של הרצים כבכל אימון. בינגו. הקצב הממוצע של כל אחד מהרצים היה כמעט במדויק על קצב המרתון החזוי שלו - ואצל חלקם אפילו מהיר מכך!

המציאות בה אנו מתאמנים כיום, כאשר אוכלוסיית הרצים אינה עשויה מדנ"א של ספורטאי עילית אלא אנשים מן המניין, מביאה את המאמן לנסות ולפצח את הצד המנטאלי של הרץ כדי לייצר אצלו את תחושת ההצלחה ולגרום לו להאמין בעצמו ובשיפור הישגיו.
אם אתה מאמן אותו, מוטב שתדע את יכולותיו האמיתיות ולא פחות חשוב מכך - את הדרך הנכונה עבורו להגיע אליהן.