מישאל דגן / נכתב לקראת מרתון טבריה 2015

הרשת מלאה בכתבות והמלצות שונות ומשונות של מלחיצים לאומיים למיניהם. מה ללבוש בריצה קרה, מה לא ללבוש, רוחב הערדליים, אורך הגרביים, עובי הלייקרה ובאיזה טמפרטורה לשים את מחממי הביצים. אנחנו רודפים כמו עכברים אחר כל פיסת מידע שמישהו חלם עליה בלילה וכתב אותה ברשת והופכים עצמינו משוגעים. קפא לנו המוח.

אנחנו שוכחים פתאום שיש לנו מרתון, שוכחים את כל מה שעשינו, את ההכנות, את הריצות הארוכות, את אימוני המהירות ותחרויות הביניים, את המשקל שהשלנו בדרך, את זה שאנחנו ברגע זה צריכים לחשוב על ריצת המרתון, ורק עליה. אנחנו שוכחים כי הראש עסוק בלבדוק איזה אתר מראה על פחות רוחות, ובאיזה ערוץ אמרו שיהיה יותר קר ביום שישי. מה כיוון הרוח ובאיזה קילומטר היא תבוא.

אז די. הלו? יש גם מרתון! יהיה קר. נתלבש חם. ונרוץ. תעשו את זה פשוט.

במצבים מסוג זה אני תמיד שואל את עצמי את השאלות: האם אני שולט במצב? האם יש לי איך לשנות אותו? האם זה תלוי בי? התשובה היא...כנראה שלא.

אני מדמיין את עצמי בכביש בן ארבעה נתיבים, התנועה עומדת. עומדת. בעוד חצי שעה אני אמור להגיע לפגישה החשובה ביותר בחיי, וכמובן שאין סיכוי. התנועה עומדת, אין נתיב עקיפה, אין דרך מילוט. ברגע הזה שאני מבין שלא אני הוא זה ששולט בזה, והמצב לא ישתנה. אני פשוט סוגר את חלונות הרכב, ומגביר את הרדיו להנאתי.