מאמרים

מישאל דגן / לקראת מרתון ירושלים


אז מה עושים עם העליות? איך צולחים את גיא בן הינום? ז'בוטינסקי? מה יהיה בכובשי קטמון?
צמד המילים "מרתון ירושלים", כשהן מחוברות יחד, מעוררות חשש אצל כל רץ. שילוב של מרחק ארוך עם עליות אימתניות הוא סוג של תחרות שאנחנו לא מורגלים אליו. גם אם התאמנו בעליות בחודשים האחרונים וניסינו לדמות את אופיו של המסלול, והמהדרין בינינו גם נסעו לקיים "סימולציה" בירושלים ולהרגיש מקרוב חלקים מן המסלול, אנחנו כנראה נתקשה עד נתקשה מאוד ביום המירוץ. ככה זה. לאף אחד לא קל לרוץ, בטח שלא בעליה.
הריצה בעליה דורשת מגופינו מאמץ שונה. השריר הארבע ראשי נכנס לפעולה והופך דומיננטי. אנחנו נרגיש אותו היטב בכל עליה ועליה, בטח בתלולות ובארוכות שבהן. בשל היחס בין מנח הגוף לבין זווית העליה, שרירי הבטן העמוקים מקבלים קריאה גם הם על מנת לשמור עלינו יציבים בחוסר האיזון החדש שנוצר. מה אנחנו נרגיש? הצטברות של חומצת חלב בשרירי הארבע ראשי (קצת ישרוף למי שלא מאומן דיו), התנשפויות תדירות יותר בזמן העליה, שלעיתים יובילו אותנו למעבר להליכה לכמה צעדים.
"ריצה לתוצאה" כמובן שלא תבוא בחשבון בסוג כזה של מרוץ, מה גם שיהיה קשה לעקוב אחר הקצב במהלך המירוץ ולנהל את התחרות בשל המעבר מעליה למישור ולירידה וחוזר חלילה. גם ריצה לפי דופק מתוכנן היא לא בהכרח מדויקת שכן הדופק מתקשה להשאר יציב בכך שיגיע לדופק גבוה במהלך העליה, וימשיך להישאר גבוה זמן מסוים לאחר מכן עד להתייצבות מחדש, ואז... תגיע עוד עליה.

כאן אחרוג ממנהגי ומלקסיקון המילים שלי בהקשרי ריצה, ואומר שדווקא במרתון ירושלים, למרות ובגלל כל הקושי שלו - אפשר לבוא כדי ליהנות.

לפני שרובכם התחלתם לרוץ, חצי מרתון ירושלים היה מתקיים בחלקה המזרחי של העיר. כדי להשלים את מסלול חצי המרתון וכדי לא להכביד על התנועה בעיר המורכבת הזו, היינו רצים חלק גדול מהמרחק ביער ירושלים, בית וגן, קרית יובל, מלחה. בנינו - לא החלק המוצלח של העיר. עם כניסתו של ניר ברקת לראשות העיר חל שינוי חד בגישה של מרתון ירושלים והמסלולים הועתקו למרכזה של העיר על מנת שיחלפו על כל אתרי ההיסטוריה של בירתנו.

איך לכל הרוחות אפשר ליהנות בתוך כל הקושי הזה? הנה התשובה: מוזיאון ישראל, שכונת נחלאות, רחוב יפו המתחדש, ממילא, העיר העתיקה, בריכת הסולטן, הסינמטק, מסילת הרכבת הישנה, עמק רפאים, טיילת ארמון הנציב, תיאטרון ירושלים, בית הנשיא, עמק המצלבה, גן סאקר. לא מספיק?

מה אני מתכוון לעשות? לעמוד על קו הזינוק ולא להפעיל את השעון, להתנתק מהמונחים אליהם אנחנו מורגלים של "קצב ממוצע" "דקות לקילומטר" "שיא אישי" "פודיום" וכיוצא באלו, לרוץ בחבורה המשרה מצב רוח ואווירה טובה צלולה כיין, לעשות פרצופים למצלמה, לעקוף את כולם בירידה ואז לקלל אותם בעליה, לתת "כיפים" (עם הרגליים) לכל דורש בצידי הדרך, ופשוט להרים קצת את הראש ולהסתכל סביב על אותם מקומות שכנראה רובינו לא הצלחנו להתעמק בהם מאז תנועת הנוער או טקס ההשבעה של הילד.

גגות של בניינים ואבן מסותתת
וברחובות המיית שלווה כמוסה 
ומשבים רעננים, צמרת מרטטת
וצחוק בחצרות בינות חבלי כביסה 

מאה לה שערים, סביבה עצי הזית
בסמטאות זרקה כבר השיבה 
ומתנגנים המזמורים מעבר הר הבית
בדרך היורדת אל המצלבה

וקול המואזין עולה מן הצריח
מכנסיות עונים פעמונים
ונער קט עם התפילין את תפילתו שוטח
ומתמזגים מעל העיר הניגונים 
זאת ירושלים של אבני החושן
 זאת ירושלים הבנויה לתלפיות  
(מילים: איתן פרץ, לחן: נחצ'ה היימן)