ולאט לאט אתה מגביר

אז... נעים לנו מאד תומר, תן כמה מילים על עצמך.
אני תומר חזות, בן 46 מתל אביב.
וחוץ מלרוץ – מה אתה עושה? שמועות אומרות שהחיים שלך מאד מעניינים.
חוץ מלרוץ אני אוהב לשחק טניס, אני עושה סקי וגם מתרגל יוגה.
יפה! גם יוגה! כמה זמן אתה מתרגל יוגה?
15 שנה עם הפסקות.
עמידת ראש?
בתקופת השיא שלי, לפני הריצה, הצלחתי.
זה כמו לרכב על אופניים. סליחה. תמשיך.
אני מאוד מחובר לבת שלי, אריאל. היא בת 6 ואני אבא במשרה חלקית. אני מאמן אותה קצת בריצה ומלווה אותה בשיעורי השחיה.
הנה היא כאן איתי בתמונה:

אני גם אוהד מושבע של ריאל מדריד בכדורגל. טס למשחקים מספר פעמים בשנה וגם כרואה חשבון מנתח את הדוחות הכספיים שלהם מדי שנה בכלכליסט.
מערב ביזנס ופלז'ר. נייס. אתה עצמאי?
יש לי משרד בוטיק לראיית חשבון ובשנים האחרונות אני בעיקר מתעסק בהשקעות, כולל נדל"ן בארה"ב.
ספר לי על הריצה. כמה זמן אתה רץ? ספר איך התחלת...
כשהבת שלי נולדה החלטתי לרוץ לראשונה 10 ק"מ. את המדליה הראשונה שלי קיבלתי בריצת הלילה של תל אביב, באוקטובר 2013.
שנה אח"כ החלטתי לאתגר את עצמי ולרוץ חצי מרתון. התאמנתי לבד והצלחתי לעמוד באתגר, בפברואר 2015 בתל אביב.
כמובן שעם האוכל בא התיאבון ואני החלטתי לרוץ מרתון ראשון ב-2016. קבלתי המלצות על מישאל דגן והצטרפתי לקבוצה 4 חודשים לפני המרתון, במטרה להשלים את המטרה ולפרוש בשיא. המטרה שלי היתה רק לסיים מרתון. מבחינתי בתחילת הדרך לרדת מ-4 שעות היה מצוין, אלא שבמהלך האימונים גיליתי שאני יכול יותר.

טסתי עם מיש וחברים מהקבוצה למרתון מילנו באפריל 2016 והייתי אמור לרוץ בזמן של 3:15 אבל היה מאוד חם ולא היה לי ניסיון בזה, כך שמצאתי עצמי 4 ק"מ לפני הסוף מאבד הכרה, מיובש ומקבל אינפוזיה בבית חולים שדה.
אחרי שהתאוששתי חזרתי מאוכזב למלון ובאותו הערב החלטתי שאני לא חוזר לארץ בלי מדליה. בלי לחשוב פעמיים, טסתי לאוסטריה כדי לרוץ את מרתון וינה, בדיוק שבוע לאחר מכן. ליתר בטחון הטסתי את גרי, שותף הריצה שלי, מהארץ, שיבוא ללוות אותי בחצי השני של המרתון. סיימתי בהתרגשות וגאווה את המרתון הראשון שלי ב-3:21 שעות.
לאחר הסיום התרגשתי מאוד מהתמיכה החמה של החברים בוואטסאפ הקבוצתי, וזאת היתה הנקודה שבה החלטתי שאני ממשיך עם החיידק הזה ולא חוזר לאזור הנוחות שלי.
בוא נדבר על חלומות.
החלום שלי היה לרדת מ-3 שעות במרתון. החלטתי להגשים אותו לאחר שאבא שלי נפטר בפתאומיות באפריל בשנה שעברה. בשמונת החודשים שלפני מרתון סביליה בפברואר 2019, חייתי ונשמתי את האתגר הזה מדי יום. זאת היתה הפעם הראשונה שעבדתי לפי הספר בכל החזיתות.משקל מטרה, אימוני כוח וגמישות, נפח שבועי, קצב מתאים ועיסויים. לשמחתי, היו איתי בהכנות ובריצה חבורת "פלחוד" יקרה של מקצוענים, ובסביליה הכל התפוצץ על המסלול. סיימתי בחיוך ודמעות של אושר, ב-2:58 שעות!
אבל היה לי עוד חלום. החלום הבא היה לעמוד בהבטחה שלי לעצמי, ולעשות קעקוע של רץ ברגל שמאל.
עשית? תראה!
בארורררר. הנה:

מה הכי קשה? מה אתה הכי אוהב?
הכי קשה לי זה להתעורר מוקדם בבוקר לאימון. הכי אני אוהב את האווירה החברית בקבוצה.יש לי לא מעט חברים בקבוצה, ומעל כולם גרי, שבשלוש השנים האחרונות צמוד אליי על המסלול באימונים ובתחרויות ורמת התיאום והפרגון בינינו נדירה. בספטמבר אנחנו טסים לקרואטיה וסלובניה לרוץ חצי מרתון בוז'ולה, ובעיקר לטייל לכבוד חגיגות ה-50 של גרי.
הנה אנחנו, גרי ואני.

אבל שמעתי, תומר, שיש גם איזה טוויסט בעלילת חייך המקצועיים. נהיית מטפל?
בשנתיים האחרונות למדתי טרילותרפיה, שמטרתה איזון בין הראש לרגש. לאחרונה התחלתי ללוות אנשים במסע אישי רוחני לשלווה פנימית.
איזה יופי תומר! אנחנו נשמח לשתף כאן מקצת מהעשייה הזאת. הנה קישורים.
סיפור ראשון 

עוד סיפור

והנה עוד אחד

פעם רביעית גלידה

ואחרון להיום

המון תודה לך, אלוף! שיהיה בהצלחה בספטמבר, ובכלל...