הכוונה יזומה

אתם ודאי יכולים לדמיין אותו, ואולי בכלל אתם עצמכם כאלה, בריצה או בחיים בכלל. ההוא שתמיד יגיע לאימון, ישקיע, יזיע, בשלב מסוים אפילו ישתפר מאוד אבל אז... זהו. שם הוא ייעצר, ויישאר. טוב לו עם הרף שלו, הוא מבחינתו לא צריך יותר.

אם תדרבן אותו או לא תדרבן, הוא ימשיך לרוץ. בקצב שלו, את המרחק הקבוע שלו, וזהו. מספיק לו. "עזוב אותך, תן לי את הפעמיים בשבוע שלי, לא צריך יותר", הוא יגיד לך. לא תמיד הוא יודע שהוא צריך יותר, ולפעמים, בלי להרגיש, הוא אפילו מחכה לך, שתגיד לו, שתגלה לו, שהוא צריך יותר.

לפני כמה שנים אימנתי זוג רצים כאלה. הם היו מגיעים לכל אימון בשעות מאוד מוקדמות בבוקר, עובדים קשה, מקפידים בכל חלק מהאימון לעשות בדיוק את מה שאני אומר. נהנים? נהנים. אבל זהו. לא מעבר לכך.

בשלהי העונה הכרזתי שכל הקבוצה נרשמת למירוץ מסוים שיתקיים כעבור חצי שנה. אפשרתי לרצים לבחור לעצמם יעד מבין המקצים השונים - 10 ק"מ, חצי מרתון או מרתון. כל רץ קיבל תכנית אימונים לפי היעד הנבחר. ביקשתי מכולם להתייעץ איתי לפני בחירת היעד האישי, וחיכיתי.

הרצים המהירים של הקבוצה ביקשו להתאמן לחצי מרתון. הם כבר היו מנוסים במרחק זה וביקשו לשפר את השיאים שלהם. גם רצים בתחילת דרכם ויקשו להשתתף בפעם הראשונה במירוץ ל-10 ק"מ. לכל רץ שהתייעץ איתי התאמתי את התכנית ונתתי דגשים של "במה דברים אמורים". מה יכללו האימונים ומה נדרש מהם בעצם, אילו התאמות עליהם לעשות בתזונה ובשגרת החיים על מנת לעמוד בתכנית ולהשיג את היעד.

זוג המתמידים לא הגיע להתייעץ. הרמתי טלפון והזמנתי לקפה. "מה קפה מיש? אנחנו ממהרים לעבודה אחרי האימון, אתה יודע". הבטחתי שנעשה את זה קצר. "תנו לי 10 דקות על הדשא אחרי האימון מחר, לא צריך קפה".

למחרת בבוקר בתום האימון, תפסנו פינה על הדשא, הם ואני. שבע דקות של סמול טוק, החיים עצמם, עבודה, ילדים, מזג האוויר ופה ושם, ואז הטלתי את הפצצה. "בעוד חצי שנה, במירוץ הקבוצתי, אתם רצים את מקצה המרתון. 42.2 ק"מ! מתוך 10 הדקות שהקציתם לי לשיחה הזאת נותרו רק 3 כך שאין לי הרבה זמן לדון אתכם בנושא".

היום, כמעט 10 שנים מאז הסיפור המקסים הזה, זוג האלופים שלנו גומע תחרויות על גבי תחרויות. מרתון, טריאתלון ואיש הברזל. שניהם כבר בוגרים של קורס מדריכים וכבר מעבירים את השיגעון הלאה, לדורות הבאים.

לפעמים אדם צריך שמישהו יפתח לו את הדלת הנכונה לו וייתן לו להיכנס, גם אם בכלל לא דפק בדלת. לפעמים אין ברירה, הדלת צריכה להיפתח בבעיטה. בתחת...